יום שבת, 23 באפריל 2011

פרידה

האם הזמן הוא החולף לו במהירות עד שכמעט לא מורגש, או אנחנו אלו הנמצאים כאן רק לרגע?

יום אחד, ללא שום התרעה, כששבריר תקווה לא נראה באופק, לפתע, השמיים התבהרו, הציפורים הכחולות צייצו והאדנית לבלבה. כן, סוף סוף זה קרה והיה הכי טבעי בעולם. הרגשתי שהגעתי לנעליים שטוחות לאחר יום ארוך על עקבים גבוהים, לטרנינג מלטף לאחר יום שלם בחליפה חונקת. שיערי גלש בחופשיות על כתפי והתנפנף ברוח. תחושה של התחלה חדשה וציפייה לבאות עטפה אותי. ציפייה לעתיד ורוד מתמשך. סוף סוף מצאתי קשר בריא המתאים לי ולצרכי. זיווג מן השמיים, או מן האדמה.

אבל אחרי חודשיים של אופוריה, התחילו הקצרים. בתחילה רק לרגעים; התנתקויות לא צפויות דווקא בזמנים הכי פחות מתאימים, אך מאוחר יותר, הנתקים הפכו לממושכים. עד שהמצב נעשה כמעט בלתי נסבל.   
ניסיתי לקיים שיחות של תיאום ציפיות והבהרות, בדיוק כמו העצות שקיבלתי ממביני דבר או שניים. שיחות לא נעימות ואף מתישות, אבל הייתי נחושה להיאבק על הקשר הזה בציפורני הקצרות. שנתי בלילה הופרעה. מי יודע מה יקרה בבוקר; שוב התנתקות, שוב היעלמות ושוב ציפייה מורטת עצבים עד שהמצב יחזור לקדמותו.

מזל מאזניים אופייני שכמוני לרוב מתמהמה ודחיין. אבל לפני כמה ימים החלטתי לעשות לט גו. עדיף להיות קצת לבד מאשר לחיות במתח תמידי. ברגע שהחלטתי, אבן גדולה נגולה מעל לבי.
שיחת "יחסינו לאן" הקצרה התקיימה בבוקר שרבי ולאחריה הדבר הנכון לעשות, היה להשתחל לשמלת הוואי קלילה, לקפוץ יחפה אל חוף הים, להרגיש את גרגרי החול הלבנים מתחת לכפות הרגליים, לפרוש שמיכה ולתת לשמש ללטף לי את הפנים באהבה ובהבנה. היא מבינה את הנפש שלי, וגם את הגוף הלבנבן המסנוור.
חג הפסח כמעט חלף לו, אבל הניקיונות עדיין נמשכים. ביי ביי הוט בייבי, הלו בזק. חבל, הוא דווקא היה מספר משגע.

שיהיה המשך חג מעולה. מבטיחה לעדכן בקרוב על השגעונות החדשים שלי לקיץ.
XOXO