סופ"ש בצפון

מקרונים מהבייקרי של הקופי בר

פילה לוקוס עם ניוקי, ארטישוקים ופטריות

שטרודל בננות עם רוטב טופי מהקופי בר

מזג האוויר ממשיך להיות אפרורי וקר. ואם כבר לסבול מקור, אולי עדיף לעשות זאת בבית חם בצפון. בית שהרצפה בו מחוממת והמגבות מתייבשות בן רגע.
נחמד לצאת קצת מתל אביב למקום שהחלב לא זמין 24/7 וצריך לדאוג מראש לכל מה שצריך. ביום שבת בבוקר עלינו משפר לחמדת ימים דרך יער ערפילי שנראה מושלם כלוקיישן לסרט אימה. אפילו הגשם לפרקים לא הרס את התחושה המיוחדת של משהו שונה מהיום יום העמוס בפיח.

אני מנסה לחשוב למה הקור מפריע לי כל-כך. אולי אני לא אוהבת שכבות ולא אוהבת להצטנף בפינה אחת כי אני זקוקה לתחושת החופש. ותחושת החופש מתבטאת אצלי גם בלבוש דקיק מינימלי, חוף ים וכפות רגליים יחפות.

תודה לטל שהכין ארוחת גורמה ודאג לכך שקצת נתגעגע לקופי בר התל אביבי.

וזה השיר והקליפ שאני לא יכולה להפסיק לראות ולשמוע. הלהקה האינדית המגניבה הזו עוד תגיע רחוק.

ואם אפשר היה לרגע להיכנס לטלוויזיה, הייתי מבקרת עכשיו בסט של "הוואי 5-0". רק בלי השוטרים.

המשך שבוע נעים,

אשת הברזל

בשנה האחרונה אני לא פוקדת תכופות את בתי הקולנוע כבעבר. ייתכן שככל שאני מתבגרת פצפוצי לעיסת הפופקורן והבהובי המסרונים מפריעים לי יותר ואני מעדיפה לצפות בסרטים בבית. אם אני הולכת לבית הקולנוע, אני משתדלת שזה יהיה ליומיות בימי חול. ואז אני מתענגת על המדיום המופלא הזה, האסקפיזם הכי טוב שמצאתי בחיים האלו.

השבוע הייתי בהקרנת הבכורה של "אשת הברזל". מריל סטריפ היא השחקנית האהובה ביותר עלי כיום ואני אצפה בכל פיפס שהיא מעורבת בו. אפילו ב"מאמה מיה" היא מוכיחה שאין תפקיד שהיא לא ראויה לו.
לפני כמה ימים, תוך כדי זפזופ בערוצי הטלוויזיה, נתקלתי באחת מתכניות האירוח בארה"ב בראיון עם מריל. היא סיפרה שבדרך כלל כשהיא הולכת ברחוב, היא לא יוצרת קשר עין עם ההמון כדי לא להיות מודעת לעצמה. בצילומים ל"אשת הברזל", כאשר היא שיחקה את מרגרט תאצ'ר בגיל מבוגר ואף אחד לא זיהה אותה, היא יצאה לרחוב וניסתה ליצור קשר עין עם אנשים. אבל רוב האנשים לא היו מעוניינים ליצור קשר עין עם אשה בת 80 פלוס. רוב האנשים לא רוצים להתבונן לזקנה או למוות בעיניים.

כשצפיתי בסרט, שכחתי שמדובר על גברת תאצ'ר. חשבתי על זיקנה, על הזיות ועל זיכרון מתעתע. הסרט הוא יותר על האנושיות של הדמות הגדולה הזו, שמתקשה להפגין חולשה, שירדה מגדולתה ומתמודדת עם הגיל המבוגר, כמו רוב האנשים ביקום. זה לא מסמך היסטורי החושף עובדות חדשות או רכילות עסיסית.
מלבד המשחק המשובח של מריל, שרק בזכותו מומלץ לצפות בסרט, יש את סיכות הדש המופלאות שתאצ'ר ענדה. בכל סצינה נחשפת סיכת דש יפהפיה אחרת ותכשיטים אלגנטיים אחרים. מרגרט תאצ'ר, כמו נשים אחרות באצולה הבריטית, בחרה את מלבושיה בקפידה.

מריל סטריפ החמודה חושפת את הפוסטר של הסרט בבריטניה

סופ"ש גשום מתקרב.

תראו הרבה סרטים.

סוודר להחלפה

בום! הייתי מאוהבת בן רגע. ועיוורת. שניה, הוא מתאים לי בכלל? ישתלב בהרגלי המושרשים, במצבי הרוח המשתנים, במזג הקר הפוקד אותי בתדירות גבוהה?
לא רשרש ולא קשקש.
אהבה מעוורת כל 6/6.
אחרי תקופה מגיע הפיכחון, ההבנה והתובנה. הוא אמנם יפהפה, מיוחד, נדיר, שווה, אבל, לא מתאים לי.
לקח לי זמן להבין וכעת אני מחפשת בית חם לסוודר המושלם ששרווליו ואורכו לא מסתדרים עם ה-1.80 מטר שלי.
קשה לי אפילו לערב אותו בעסקה כלכלית. הוא לא סוודר שמוכרים.
לכן, אשמח לסוודר (חם) חלופי מכל אחת/אחד שישלחו לי תמונה שלו ויהיו נחמדים אל הפריט שלי.
anat_ran@hotmail.com

יום שלישי שמשי ונעים.
XXX

תחנת ביניים

לו הייתי גבר

פריטי ביניים נחשקים מהחנות המעולה באטסי mysweetiepiepie
 http://www.etsy.com/shop/mysweetiepiepie


אחת הדרכים שלי להתמודד עם תקופות לא נעימות היא לסכם אותן. סיכומים מעסיקים אותי ונותנים לי תחושה של סוף שלפעמים הוא נדרש. אפשר לסכם בקצרה ואפשר קצת למשוך את הסיכום כדי "להרוויח" זמן. בעצם, אנחנו אלו החולפים כאן לרגע, הזמן נשאר די יציב.

אל חשש, הפוסט הוא לא כזה פטליסטי. בסה"כ בא לי כבר לסכם את הימים הקרים האלו, בהם חברי הטובים - תנור ודוד החשמל, עושים לי חור בכיס, עורי מתייבש ועצמותי סובלות. קור הכלבים הזה מסרס כל מעוף אופנתי וגורם לי לחשוב בצורה פרקטית. וזה לא אני. אנשים לא פרקטיים לא זקוקים למזג אוויר קיצוני.

אני חולמת על ימים חמים יותר, על תקופה קצרצרה שתאפשר לי ללבוש את קולקציית ה"ביניים" שלי; בגדים קצרים שנועדו לארצות אחרות. חולצות קייציות סינטטיות, סריגים נטולי שרוולים, שמלות בעלות צווארון גולף - יס, פריטים לא שימושיים.

אבל! בשביל גשם אני מוכנה להתחפר עמוק מתחת לפוך עם אימונית הפליז שלי. גשם זה חשוב.
ואיזה מגניבו'ש, כאשר סוף סוף יורד כאן גשם, תחנות הרדיו מתייחסות אליו בכבוד רב ומקדישות לו כל שיר בנאלי ושמאלצי אפשרי על גשם. תענוג. ואיך זה עובד טוב על בחורה בנאלית ושמאלצית שכמותי.

שיהיה סופ"ש חמים וטעים,

פוסט על בקבוקים

טקס האוסקר מעבר לפינה

אז סנטה כן קיים!

מחול הבקבוקים

הבחירה שלי

רק אחרי שעברתי לגור בתל אביב הבנתי כמה העיר הזו נראית אחרת בכל יום. בכל פעם שאני יורדת לרחוב הדברים נראים אחרת; בנייה חדשה, שימור בניין, גוזמים עץ או שותלים אחד, החפצים המעניינים שאנשים משאירים ליד הפחים הירוקים, קולנוע שאבד, אבל בעיקר, הדמויות המעניינות שנראות ברחובות. השבוע, בעודי צועדת אל מול הרוח ברחוב דיזנגוף, קצת צפונית לסנטר, נתקלתי באוסף יפהפה של אמנות רחוב. בעצם, אמנות ברחוב.
האמן המוכשר אמר לי שהוא נמצא במיקום זה רק כשיש לו כוח לאנשים ושהוא לא מוכר את היצירות. שמחתי לראות את הכישרון הגדול הזה והחשיבה מחוץ לבקבוק, אבל קצת נעצבתי בשביל האמן שלא מוצא את מקומו בעולם.


סוף סוף צפיתי בשני סרטים שרציתי לראות מזמן. "מלנכוליה" ו"אלוהי הקטל". את שניהם ביימו במאים מהמוכשרים והמורכבים ביותר. "מלנכוליה" הוא יצירת מופת ואין לי מה להוסיף. פשוט תצפו בו לפני שסוף העולם מגיע.
"אלוהי הקטל" מתרחש בחדר אחד הכולל בעיות מורכבות של אנשים שמושלכות על הילדים שלהם. עיבוד מבריק למחזה צרפתי עם ביקורת על האמריקאים, אבל אני רואה את הדיאלוגים השנונים כאוניברסליים לחלוטין. ת'כלס, אני מכירה אישית כמה אנשים טובי לב שלא יפגעו בחיטה שהיו בריונים לא קטנים בילדותם. זה לא אומר כלום. אבל זה לא הנושא של הסרט.
המשחק מופלא.

שיהיה המשך שבוע טוב על הכוכב הזה.

השראה

עבודת פסיפס של רינה, אמה של הדיירת

פסל שיצרה רינה, אמה של הדיירת

הדירה המקסימה הזו היא של דנית חברתי, ההום סטייליסטית. דנית היא מהאנשים היצירתיים האלו המסוגלים לראות מחוץ לקופסה ולהפוך כל דבר משעמם למרתק ונעים בלי לקחת משכנתא. הסגנון שלה מעניק לי השראה כל הזמן.

כשנכנסים לבית של מישהו אחר, מיד מרגישים משהו. אני תמיד מנסה לתרגם את התחושות הללו ולבדוק מה בדיוק מקנה לי הרגשה טובה יותר ומה פחות. חללים של אנשים אחרים תמיד מסקרנים אותי, כך בעצם למדתי איך ליצור את האווירה שאני אוהבת בחלל הפרטי שלי.
בבית ספר לעיצוב מלמדים (כך שמעתי) שכדי לפתח טעם משלנו צריך לעבור כמה שלבים. תוך כדי הדרך הזו, עברתי כמה וכמה סגנונות עד שיצרתי לי סגנון שנשאר איתי כבר כמה שנים. אחרי קירות עמוסים בצבעים, חדרים צפופים בפריטים, פומפוזיות רבה, תקופת ההארד רוק ותקופת החדר הסגול, ביחד עם האהבה הפתאומית לסודה (זה קורה לכל אחד אחרי גיל 35?), הגיע השקט. אני קוראת לזה "מינימליזם מעוטר".
הי, מינימום זה המקסימום החדש, לא?

כמה שזה בנאלי - קודם כל בריאות ואחר כך כל השאר.
שנה חדשה מאושרת ונשיקות,