יום שבת, 8 בדצמבר 2012

3 מראות לחנוכה


Untitled #6




Jason Wu sheer silk blouse
modaoperandi.com



Joveeba studded vest
$280 - thegrandsocial.com.au



Monki
$52 - monki.com



Belmondo leather brogue
$135 - zalando.co.uk



Rag bone black fedora
rag-bone.com



Lip stick
musingsofamuse.com




Untitled #7

 


Rick Owens leather waistcoat
$2,255 - farfetch.com



Elastic waist pants
$410 - brownsfashion.com



Anniel shoes
$105 - placedestendances.com



Cuff bangle bracelet
scullyandscully.com



Mirrored sunglasses
$310 - houseoffraser.co.uk




Untitled #5



 


Sleeveless top
sheinside.com



Jason Wu long sleeve blouse
modaoperandi.com





Anniel kitten heels
stevenalan.com



Marc by Marc Jacobs marc jacob
piperlime.gap.com



Anaconda
barneys.com



Majorica snowflake brooch
fashion.ebay.com


 כשהיינו קטנים, אחיי ואני התעוררנו בכל בוקר מימי חנוכה ומצאנו במטבח סופגניות טריות מהסופר. אז היה ברור שבחנוכה ארוחת הבוקר כוללת סופגנייה ובמקרה הטוב גם שקית שוקו קר. אז לא היו דילמות. לא היו מחשבות על שוקו מחלב סויה וסופגניית כוסמין אפויה. הכל היה פשוט יותר.ומה יותר פשוט מלזרוק וסט מעל חולצה לבנה?
כיום אופנה הרבה יותר פשוטה לי מלהחליט איזו סופגנייה (אחת) אוכל בחנוכה.
חג שמח מטוגן קלות.



 

יום שבת, 1 בדצמבר 2012

החיפוש אחר המגף המשולם

בזמן האחרון לא מתחשק לי להסתובב בחנויות הבגדים. אולי זה מזג האוויר שכלוא בין קיץ לחורף או שסתם אין לי סבלנות לראות שוב ושוב את אותם הפריטים בחנויות. לפני כמה שבועות רכשתי כמה פרטי בייסיק ובתוספת הבגדים שלי זה ממש מספיק לי כרגע. אני אצלם ואראה לכם בקרוב.
אבל אני כבר כמה שנים תרה אחר הבוטיס המושלמים.




ל-FREE PEOPLE יש את הבוטיס והמגפיים הכי מושלמים בעיני, כאלו ששווה לשבור קופת חיסכון עבורם. הם עושים משלוחים לארץ שעולים $35 אבל המגפיים יקרים. אני כן בעד להוציא סכום גבוה על זוג או שניים ולהנות מהם כמה עונות. יש לי זוג מגפיים חומים של דונה קארן שרכשתי בכיכר המדינה ב-700 שקלים לפני כ-10 שנים - במושגים של אז - הון! שילמתי במיליון תשלומים ולא ישנתי כמה לילות, אבל המגפיים האלו משמשים אותי בכל חורף, נראים חדשים ונוחים להפליא. לפחות השקעתי נכון.

ואם לא שופינג, מה אני עושה בימים אלו? ברור. סרטים ואוכל. אה, וקצת עבודה.

שבעת הסלילים של יונה וולך פעם, לא היה לי קשר לשירה ולא הצלחתי להבין איך זה יכול לעניין. בשנים האחרונות, אולי מאז שהתחלתי לכתוב ולערוך, אני אוהבת מאוד לקרוא את השימוש הגאוני שמשוררים עושים בשפה. גם הביוגרפיות של משוררות מרתקת אותי. להרבה מהן היו חיים כה טראגיים. יונה וולך בהתחלה עוררה בי התנגדות אבל היא טעם נרכש אצלי. ככל שהקשבתי למילים של השירים שלה יותר, כך הסתקרנתי לשמוע עוד ועוד עליה. הסרט של יאיר קדר כולל את שבעת סלילי ההקלטה שעשתה הלית ישורון עם וולך לפני מותה. מלבד דמותה המרתקת של וולך, הסרט עשוי מאוד מעניין, שזור בקטעי אנימציה ושירה.
ובעניין זה, ממליצה על הספר "זלדה שושנה שחורה" של אסתר אטינגר בהוצאת "מפה".

שלגי הקילימנג'רו שוב הוכחה צרפתית לכך שלא צריך הפקות גרנדיוזיות ותסריט חסר היגיון כדי להנות מסרט.

חלקם של מלאכים בעבר לא ששתי לצפות בסרטים של קן לואץ' כי הם אפרוריים וקצת מדכאים ובעיקר ריאליסטיים. אבל את הסרטים שלו משנת 2000 בערך אני מאוד אוהבת. יש שם הומור נפלא ומבט חכם על החיים. "חלקם של מלאכים" מעולה, ממש תענוג. לא רק לחובבי ויסקי.

Profession: it girl של arte. ראיתי בערוץ 8, כדאי לכם לעקוב אחרי לוח השידורים של הערוץ, או לחפש את הסרט ברשת. סרט דוקומנטרי שמנסה לחקור את תופעת "אלכסה צ'אנג" ודומותיה, כולל האיט גירל הראשונה - קלרה בו. מה גורם לנו לרצות לבלוע כל פיסת מידע על נערה מסוימת שהפכה להיות מובילת דעת קהל? למה היא הפכה להיות מובילת דעת קהל ומה היא עושה בשביל זה? לאורך כמה זמן התדמית שלה תחזיק מעמד ואיך היא מרגישה בקשר לזה?
תדמית, תדמית, תדמית. יש אנשים שאלופים בזה.

המנות הטובות שאכלתי החודש

"ציפורה וגוזל" בפתח תקווה - רבע או חצי לחם אחיד מרוקן מתוכן עם סלט, פלאפל (לא מטוגן) ושקשוקה. בערך כל פתח תקווה עומדת בתור בין 13:00-14:00 כדי לאכול את המנה הפשוטה והמשביעה הזו. אחרי 14:00 השקשוקה נגמרת והקסם נעלם. 18 שקלים לחצי לחם.

"השולחן" - מרק שעועית שחורה וכמובן קינוח גבינת עיזים. אלוהים, זה טעים.

"דים סאם סטיישן" ביהודה הלוי - כל הדים סאם! 5 שקלים ליחידה.

"ג'וז ולוז" - דים סאם (47 שקלים ליחידה) ומלבי הכי טוב בעיר.

"קפה 44" - מרק בוטנים, רביולי ופאי צנוברים. להתעלף.


שבוע טוב, אל תעבדו קשה מדי.
נשיקות,

יום ראשון, 11 בנובמבר 2012

עיסוקים ביום גשום

חורף הוא לא זמן לצאת לעבודה. מקסימום לעבוד מהבית, כששוקו חם, שמיכה וחתול זמינים לידי. בל החתולה שלי, הסופר מתוקה, חגגה בת מצווה ומגיע לה שאבלה איתה יותר. אז עשינו לנו יום כיף.
צפינו בשלושה סרטים:
La proie בכיכובו של אלברט דופונטל השרמנטי הוא סרט אקשן - לא הז'אנר החביב עלי, אבל סרטי אקשן צרפתיים תמיד עדיפים מאקשן הוליוודי.
לופר סרט אקשן אמריקאי המשחק עכשיו בקולנוע הוא הוליוודי לגמרי. ברוס ויליס, ג'ף דניאלס ואמילי בלאנט הופכים אותו לראוי וגם התסריט מעניין. יש משחק עם זמנים וזה תמיד מסקרן אותי.
The watch ("שומרים על השכונה") סרט מצחיק ומטורלל בכיכובם של שלושה שחקנים מטורפים: בן סטילר, וינס ווהן וג'ונה היל. פרודיה על סרטי אימה, מדע בדיוני וזומבי. אין כאן שום אלמנט של קולנוע איכותי וקרוב לוודאי שהרבה מן הצופים הלא אמריקאים יגדירו אותו כדבילי ונמוך. אני חושבת שיש כאן דבילי ונמוך מהסוג האיכותי והתסריט דווקא מספק כמה רגעים מעוררי מחשבה.

אחרי צפייה בסרטים החלטנו להוציא כמה דיסקים מהארכיב ולראות אם יש הצדקה למקום שהם תופסים. אלבום הבכורה של שרון ליפשיץ "קולנוע" משנת 1985 הוא מצוין. אני מכירה את השירים בעל פה ו"אני אוהבת ת'קולנוע" שכתב דן תורן המוכשר הוא מהאהובים עלי.
No secrets מ-1972 של קארלי סיימון והלהיט ששיגע אותי You're so vain. כל כך אהבתי את השיר הזה והייתי קוראת באינטנסיביות כל פיסת מידע הנוגעת לספקולציות על מי הוא נכתב.

הנה ליזה מינלי מבצעת את You're so vain לא פחות טוב מהמקור:


מזל טוב בלי מתוקה שלי ועוד הרבה ימי כיף ביחד.

אני יותר טיפוס של קומדיות רומנטיות

שלושה סרטים ביום? כמה חתול יכול לשאת?

מוזיקה מחרישת אוזניים זה לא הקטע שלי



 

יום שני, 5 בנובמבר 2012

ספר על שולחן סלון

כדי ליצור לי אווירת חורף, צבעתי את השולחן הסלוני הוורוד באפור והחלפתי וילון לבן בווילון אפור מתחרה. בשנה האחרונה אני מבינה שלבן, שמנת, שחור, כחול כהה ואפור הם צבעים שאף פעם לא נמאסים עלי. הצבעים האלו לא מטשטשים את הזהות, אלא מחדדים אותה. העין לא מתמקדת בצבע, אלא בצורה כשהצבע רק נותן לה מסגרת. כך אני מרגישה. אני שמה לב שאם פעם היו לי הבלחות של אדום, ורוד, ירוק או צהוב, הן נעלמות. אגב, זה לא שחיי אפרוריים, אולי הם דווקא צבעוניים מבפנים...

על השולחן האפור בסלון, ליד הווילון האפור, מונח לו הספר שקיבלתי מאחיי ליום ההולדת VOGUE THE EDITOR'S EYE., ספר שיצא באוקטובר האחרון לרגל חגיגות 120 שנה למגזין האופנה המוביל בעולם.
ערכה את הספר אווה מקסוויני, עורכת כתבות בווג  שגם ערכה את הספר "נוסטלגיה בווג". אנה וינטור על דברי הפתיחה והמיש בולס עם הקדמה לאלבום היפהפה שמציג שמונה עורכות אופנה (ארבע מהן פועלות כיום) שהחזון שלהן, היצירתיות, החוכמה והנועזות הובילו את ווג למקום שהוא נמצא בו. העורכות האלו הן כמו במאי קולנוע שאחראי לגרום לאנשי המקצוע להיות במיטבם, יצירתיים ולהוציא לפועל את החלום שלו. בעיני, מגזין או עיתון שתביעת היד של העורך או העורכת לא ניכרת בו, יכול להיות סתמי ומשעמם. אוסף התצלומים בספר הוא מהיפים שראיתי וכולל עבודות של צלמים מוכרים כמו אנני לייבוביץ', ריצ'רד אבדון, אירווינג פן והלמוט ניוטון; המוזות שלהם כמו מרילין מונרו, טוויגי, לינדה אוונג'ליסטה וקייט מוס.



צילום: אנני לייבוביץ', 2003 בהשראת "אליס בארץ הפלאות":  מעצבי האופנה ויקטור ורולף כטווידל די וטווידל דם

צילום: סטיבן מייזל, 2006. הדוגמנית אמבר וולטה ובנה כהומאז' לסרט הדיסטופי "Safe"

צילום: אנני לייבוביץ', 2004. קייט בלנשט בקליפורניה

צילום: הלמוט ניוטון, 1995. חוצן ואישה שולטת בבגדי גוף של טיירי מוגלר

צילום: אירווינג פן, 1996. שמנת נוזלת על דוגמנית
 
צילום: אנני לייבוביץ', 2001. ויויאן וסטווד עם בעלה ושותפה, אנדרס קרונטלר מדגמנים את "אולימפיה" של מאנה (איפה הפרחים?)




המשך שבוע טוב,


 

יום רביעי, 31 באוקטובר 2012

המקום הנכון להיות בו

ב-10 עד ה-25 בנובמבר תגיע לפריז התערוכה The little black jacket המציגה תצלומים של ידוענים הלבושים בז'קט קטן שחור, הפריט הקלאסי של שאנל שעוצב על ידי קוקו שאנל בתחילת המאה הקודמת ונמכר עד היום. התערוכה, שנודדת בכמה ערים בעולם, היא המשך השקתו של ספר הצילומים שהוציא קרל לאגרפלד בשיתוף עם קארין רויטפלד האגדית.
אתם ממש חייבים לשוטט כאן ותגידו לי אם לא הייתם עושים הכל כדי להיות זבובון על הקיר בזמן הכנת התערוכה. אני כן. אפילו גרגר אבק על הכפפה של מר לאגרפלד.
אני מתכננת לנסוע לחו"ל לחופשה קצרה וכמובן שפריז היא היעד המועדף. ואולי עדיף לחסוך בשביל ג'קט שחור קטן?
 





מכאן


שיהיה וויקנד טוב ואני מחפשת ממי ללמוד וממי לקבל השראה. חייבת לצאת ממעגל הבינוניות.
נשיקות,


 

יום רביעי, 24 באוקטובר 2012

אאוטפיט לחמישי

הבוקר התעוררתי בשעה שש והתחלתי לשוטט באטסי. בחודשים האחרונים הרגשתי איך אני חיה את העבודה ולא את החיים עצמם ובשבוע הבא כל זה עומד להשתנות. אני מרגישה צורך אדיר לשבת לקפה ומאפה של בוקר ברוגע עם עיתון וללכת ליומית. אני מתכננת לצבוע את השולחן בסלון וסוף סוף לסיים לצבוע שידה שדי נמאסה עלי, אבל בעזרת צבע היא תתחבב מחדש. אני גם רוצה לצפות בכמה סדרות טלוויזיה שאני מתכננת לצפות בהן מזמן.
אז תוך כדי שיטוטים באתר החביב מכל, חשבתי מה אלבש לעבודה היום. הרגשתי שאני רוצה לשדר "אל תתקרבו אלי מדי ואל תעיקו עלי עם סמול טוקס", "אבל יש לי מעט הומור", נולדתי בשנות ה-70 ואני חובבת דיסקו", ובעיקר - "עזבו אותי באמא'שלכם ותנו לי להתחפף מכאן בהקדם למקומות הרבה יותר נעימים".

מכאן



ואז - נתקלתי במראה המושלם הזה שמביע בדיוק את תחושותיי.
החולצה הזאת אומרת הכל.

שהיום הזה יעבור בנעימים ואני רוצה שיגיע כבר יום שלישי בבוקר.
בוקר טוב,

 

יום שני, 15 באוקטובר 2012

לילה במנזר




 




הקצב שם שונה. אין הפוך או גרניטה, אין טלוויזיה וארוחת הבוקר לא כוללת בופה אינסופי של פחמימות וסוגי ביצים. אבל אולי זה הקצב האמיתי של החיים? אולי האחיות ציון מצאו את השלווה שלהן. לי בהתחלה המקום נראה כמו לוקיישן מצוין לסרט אימה, אבל אחרי כמה שעות התמכרתי לשקט. אולי קדושה מקנה שלווה? אם אתם מחליטים לנסוע לעין כרם וללון במנזר (450 שקלים ללילה לחדר מאוד בסיסי + ארוחת בוקר), אל תפספסו את גלידת יוגורט העיזים ב"דברים אמיתיים". לארוחות רציניות יותר אין הרבה אופציות, אבל הבראסרי בהחלט ראוי (בעיקר המסאחן). עוד אכלנו במלה ביסטרו והופתענו לטובה. האוכל היה מצוין. הזמנו פוקצ'ת הבית, סלט קצוץ, כבד קצוץ וירקות ממולאים (סלק וקישוא) - הכל היה מושלם. ובדרך חזרה לקצב החיים שכרגע אני בוחרת לחיות לפיו, עצרנו במסעדת "מאג'דה" בען ראפה. הדרך למסעדה והעיצוב המשגע שלה עוררו ציפיות, אבל ארבעה אכלנים די מנוסים חשבו שהאוכל בינוני למדי.

אני חושבת לעצמי שאף פעם בעצם לא היו לי חלומות על בית פרטי במושב שקט או מגורים בכפר, והמחשבה על היכן אני רוצה לגור רלוונטית לתקופה נתונה. המגורים הם פונקצייה של איך חיי נראים באותו הזמן. אני לא מאמינה שאוכל לוותר על כל הגירויים הזמינים הנמצאים סביבי. אני חסרת סבלנות, לא שלווה ולא תמיד נחמדה. כל מה שמחפשים בתל אביב.



השיק הנזירי השפיע עלי via

שיהיה המשך שבוע טוב. אל תחפשו ממה להתעצבן.