בחודש אוגוסט, כשרוצים להצטנן מעט ולדמיין עולם אחר, אפשר לדפדף במגזיני אופנה מן העולם. הם מקדימים אותנו ומבשרים על המראות בחורף הקרוב; הם מהווים השראה וקפיצה לתקופות אחרות בהיסטוריה.
ווג מבשר על אופנת הדנדי לסתיו-חורף הקרובים הכוללת עמידה זקופה, כללי נימוס ברורים ומודעות עצמית.
דנדיזם הוא פולחן ה"אני", דנדיזם יכול להיות שטני ולגרום לנו "לחיות ולמות לפני המראה".
בחורף הקרוב אני אקח משהו מן הדנדיזם, קצת ממנו כבר יש בי.
לא נעים לי להיות הפרטי פופר הרשמית, אבל אני מרגישה כמו בלילת מסטיקים שהדביקו אותה מתחת לכיסא עץ בכיתה ושכחו אותה. המון דברים אכזריים ומפחידים מתרחשים שם בחוץ ואני באמת מנסה להיות בלוגרית שנראה שהיא מודעת, אבל מבלה. מה זה מבלה? רוקדת את דרכה לדעת. אבל לא אינסטגרם כך באמצע היום עם פילטר צהוב, לא מכנסיים מגניבים באמריקן אפרל ולא עסקית ב"בסטה". רק ימים חמים ומתישים מלאים בעבודה ומחשבות לא חיוביות על רוע ואורניום. אבל בבקשה אל תתיאשו ממני, אני מבטיחה לעבוד על מדד המגניבות שלי.
הסרט Like Crazy הוא עוד הוכחה לכמה קולנוע יכול לעשות לי טוב. אין כאן הוליווד אנד או הוליווד סטארט או הוליווד בכלל. יש סיפור ריאליסטי ושחקנים מרגשים. סיפור על זמן ונסיבות שעושים את שלהם ומציאות חזקה מכל אהבה. אני לא מכירה את הבמאי הצעיר של הסרט (29), אבל אני מתכננת לחפש את סרטיו האחרים ולצפות בהם.
השבוע מתקיים פסטיבל העוד שבו מופיעים סולני עוד לצד יצירות קלאסיות. אני מחבבת את כלי העוד ("מקל" בערבית) העתיק ואת הצליל שהוא מפיק וגם בשילוב צלילים אחרים לגמרי. כאן אפשר לקרוא על ההיסטוריה של הכלי היפה זה.
אני אלך השנה לשני מופעים בצוותא תל אביב: לזה ולזה.
איזה חמודות האופניים המנוקדות האלו על רקע המרחב העצום.
מתחשק לי לרכוב עליהם.
הציפייה שהלחות והחום יעברו, הציפייה שהרחובות יחזרו להיות מאווררים ושקטים כי כולם חזרו לחיי השגרה ולמסגרות, הציפייה שתהיה לי פחות עבודה, הציפייה שהזמן יעבור.
התמיהה על הזמן החולף במהירות שיא, המבט לאחור וחשבונות הנפש, החישובים לעתיד והתכנונים.
נדמה שהזמן הוא הכוכב האמיתי בחיים האלו. אני מתייחסת אליו בכבוד הראוי לו, תולה בו כל כך הרבה תקוות ומפחדת ממנו בו זמנית.
