בשנות נעורי רציתי מאוד להיות גרופית של דיוויד בואי או של מיק ג'אגר, לנדוד איתם בדרכים בקראוון מגניב ולהגיש להם כוס מים או מגבון לח. במקום זה מעכתי קרמבואים במכולת השכונתית.
מראה נערת הרוק אף פעם לא הלם אותי, אבל מבפנים - אוווו מבפנים, נשמעת צעקה גדולה - "אני נערת רוק". אני כל כך נערת רוק. תאמינו לי. אפילו עכשיו כשאקסל בארץ אני משתהה מול הוורד שלי (בדיחה קטנה שמצחיקה אותי), אבל רוצה לסמס לו אבן קטנה לחלונו ולצעוק "אקסל, אקסל...".
אני בטוחה שאורן זריף היה מבין אותי.
השיר הזה והקליפ הזה הם בערך ההצלחה של השנה האחרונה. לא?
עד הקולאז' הבא.
