הקצב שם שונה. אין הפוך או גרניטה, אין טלוויזיה וארוחת הבוקר לא כוללת בופה אינסופי של פחמימות וסוגי ביצים. אבל אולי זה הקצב האמיתי של החיים? אולי האחיות ציון מצאו את השלווה שלהן. לי בהתחלה המקום נראה כמו לוקיישן מצוין לסרט אימה, אבל אחרי כמה שעות התמכרתי לשקט. אולי קדושה מקנה שלווה? אם אתם מחליטים לנסוע לעין כרם וללון במנזר (450 שקלים ללילה לחדר מאוד בסיסי + ארוחת בוקר), אל תפספסו את גלידת יוגורט העיזים ב"דברים אמיתיים". לארוחות רציניות יותר אין הרבה אופציות, אבל הבראסרי בהחלט ראוי (בעיקר המסאחן). עוד אכלנו במלה ביסטרו והופתענו לטובה. האוכל היה מצוין. הזמנו פוקצ'ת הבית, סלט קצוץ, כבד קצוץ וירקות ממולאים (סלק וקישוא) - הכל היה מושלם. ובדרך חזרה לקצב החיים שכרגע אני בוחרת לחיות לפיו, עצרנו במסעדת "מאג'דה" בען ראפה. הדרך למסעדה והעיצוב המשגע שלה עוררו ציפיות, אבל ארבעה אכלנים די מנוסים חשבו שהאוכל בינוני למדי.
אני חושבת לעצמי שאף פעם בעצם לא היו לי חלומות על בית פרטי במושב שקט או מגורים בכפר, והמחשבה על היכן אני רוצה לגור רלוונטית לתקופה נתונה. המגורים הם פונקצייה של איך חיי נראים באותו הזמן. אני לא מאמינה שאוכל לוותר על כל הגירויים הזמינים הנמצאים סביבי. אני חסרת סבלנות, לא שלווה ולא תמיד נחמדה. כל מה שמחפשים בתל אביב.
 |
| השיק הנזירי השפיע עלי via |
שיהיה המשך שבוע טוב. אל תחפשו ממה להתעצבן.
