יום ראשון, 11 בנובמבר 2012

עיסוקים ביום גשום

חורף הוא לא זמן לצאת לעבודה. מקסימום לעבוד מהבית, כששוקו חם, שמיכה וחתול זמינים לידי. בל החתולה שלי, הסופר מתוקה, חגגה בת מצווה ומגיע לה שאבלה איתה יותר. אז עשינו לנו יום כיף.
צפינו בשלושה סרטים:
La proie בכיכובו של אלברט דופונטל השרמנטי הוא סרט אקשן - לא הז'אנר החביב עלי, אבל סרטי אקשן צרפתיים תמיד עדיפים מאקשן הוליוודי.
לופר סרט אקשן אמריקאי המשחק עכשיו בקולנוע הוא הוליוודי לגמרי. ברוס ויליס, ג'ף דניאלס ואמילי בלאנט הופכים אותו לראוי וגם התסריט מעניין. יש משחק עם זמנים וזה תמיד מסקרן אותי.
The watch ("שומרים על השכונה") סרט מצחיק ומטורלל בכיכובם של שלושה שחקנים מטורפים: בן סטילר, וינס ווהן וג'ונה היל. פרודיה על סרטי אימה, מדע בדיוני וזומבי. אין כאן שום אלמנט של קולנוע איכותי וקרוב לוודאי שהרבה מן הצופים הלא אמריקאים יגדירו אותו כדבילי ונמוך. אני חושבת שיש כאן דבילי ונמוך מהסוג האיכותי והתסריט דווקא מספק כמה רגעים מעוררי מחשבה.

אחרי צפייה בסרטים החלטנו להוציא כמה דיסקים מהארכיב ולראות אם יש הצדקה למקום שהם תופסים. אלבום הבכורה של שרון ליפשיץ "קולנוע" משנת 1985 הוא מצוין. אני מכירה את השירים בעל פה ו"אני אוהבת ת'קולנוע" שכתב דן תורן המוכשר הוא מהאהובים עלי.
No secrets מ-1972 של קארלי סיימון והלהיט ששיגע אותי You're so vain. כל כך אהבתי את השיר הזה והייתי קוראת באינטנסיביות כל פיסת מידע הנוגעת לספקולציות על מי הוא נכתב.

הנה ליזה מינלי מבצעת את You're so vain לא פחות טוב מהמקור:


מזל טוב בלי מתוקה שלי ועוד הרבה ימי כיף ביחד.

אני יותר טיפוס של קומדיות רומנטיות

שלושה סרטים ביום? כמה חתול יכול לשאת?

מוזיקה מחרישת אוזניים זה לא הקטע שלי



 

יום שני, 5 בנובמבר 2012

ספר על שולחן סלון

כדי ליצור לי אווירת חורף, צבעתי את השולחן הסלוני הוורוד באפור והחלפתי וילון לבן בווילון אפור מתחרה. בשנה האחרונה אני מבינה שלבן, שמנת, שחור, כחול כהה ואפור הם צבעים שאף פעם לא נמאסים עלי. הצבעים האלו לא מטשטשים את הזהות, אלא מחדדים אותה. העין לא מתמקדת בצבע, אלא בצורה כשהצבע רק נותן לה מסגרת. כך אני מרגישה. אני שמה לב שאם פעם היו לי הבלחות של אדום, ורוד, ירוק או צהוב, הן נעלמות. אגב, זה לא שחיי אפרוריים, אולי הם דווקא צבעוניים מבפנים...

על השולחן האפור בסלון, ליד הווילון האפור, מונח לו הספר שקיבלתי מאחיי ליום ההולדת VOGUE THE EDITOR'S EYE., ספר שיצא באוקטובר האחרון לרגל חגיגות 120 שנה למגזין האופנה המוביל בעולם.
ערכה את הספר אווה מקסוויני, עורכת כתבות בווג  שגם ערכה את הספר "נוסטלגיה בווג". אנה וינטור על דברי הפתיחה והמיש בולס עם הקדמה לאלבום היפהפה שמציג שמונה עורכות אופנה (ארבע מהן פועלות כיום) שהחזון שלהן, היצירתיות, החוכמה והנועזות הובילו את ווג למקום שהוא נמצא בו. העורכות האלו הן כמו במאי קולנוע שאחראי לגרום לאנשי המקצוע להיות במיטבם, יצירתיים ולהוציא לפועל את החלום שלו. בעיני, מגזין או עיתון שתביעת היד של העורך או העורכת לא ניכרת בו, יכול להיות סתמי ומשעמם. אוסף התצלומים בספר הוא מהיפים שראיתי וכולל עבודות של צלמים מוכרים כמו אנני לייבוביץ', ריצ'רד אבדון, אירווינג פן והלמוט ניוטון; המוזות שלהם כמו מרילין מונרו, טוויגי, לינדה אוונג'ליסטה וקייט מוס.



צילום: אנני לייבוביץ', 2003 בהשראת "אליס בארץ הפלאות":  מעצבי האופנה ויקטור ורולף כטווידל די וטווידל דם

צילום: סטיבן מייזל, 2006. הדוגמנית אמבר וולטה ובנה כהומאז' לסרט הדיסטופי "Safe"

צילום: אנני לייבוביץ', 2004. קייט בלנשט בקליפורניה

צילום: הלמוט ניוטון, 1995. חוצן ואישה שולטת בבגדי גוף של טיירי מוגלר

צילום: אירווינג פן, 1996. שמנת נוזלת על דוגמנית
 
צילום: אנני לייבוביץ', 2001. ויויאן וסטווד עם בעלה ושותפה, אנדרס קרונטלר מדגמנים את "אולימפיה" של מאנה (איפה הפרחים?)




המשך שבוע טוב,