אם הדחיינות היתה שמש, עולמי היה צהוב ומואר. אבל דחיינות היא יותר כמו עננה אפורה מרחפת שמאיימת להתנגש בעננה אחרת וליצור זרם חשמלי שמחפש דרכו למטה, תר אחר החפץ הראשון שהוא יכול להתנקש בו ועלול אף לפעמים לפגוע בנו. דימויים ציוריים מן הטבע תמיד הבהירו לי את הדברים הלא נעימים שאני מנסה להדחיק.
נכון, זה אנושי; רוב האנשים דוחים פעילויות שלא בא להם לתמודד עמן. אבל אם הדחיינות כל כך מציקה, למה בכלל להתמודד איתה? הרי רגע אחד של אי נעימות פותר ימים רבים של מועקה.
אבל זה לא קשור בשיט למה שרציתי לספר לכם.
שיש לי אובססיה לשילוב של שני צבעים שלעולם כנראה לא אלבש ביחד. נכון, אני מאוהבת בשילוב של אמרלד וחרדל אבל לא רואה את עצמי עטופה בו.
