איפה הייתי ומה עשיתי

ראש השנה בצפון

מקלובה צמחונית וסופנית שהוכנה בבית על ידי מאיה המקסימה

סעדנו בברלאטה במושב אמירים

ויש בו גם חנות בגדים קטנה!

בדרך חזרה הביתה עצרנו בקיבוץ גבעת חיים איחוד במתחם המזמין שלהם, בחנות הרהיטים הישנים של אלון ובחנות יד שניה הסמוכה. היה שווה!

יש כללים ברורים שכל בלוגרון טירון מכיר:
פוסטים בכל כמה ימים! אם אתה לא מעדכן את הבלוג, עדיף שלא תפתח אחד כזה.
שיתופי פעולה עם בלוגרים אחרים.
הגרלות ושיתוף הקוראים בצורה כלשהי.
וכו' וכו' וכו'...
 

בלוג משלי זה לא רומנטי וקסום כפי שהצטייר בראשי בעידן השיטוטים בבלוגים של אחרים. אני נזכרת בערגה בימים בהם הייתי עוקבת אחרי אינספור בלוגים ונעשית ירוקה מקנאה. הרשת מלאה בבלוגריות יפהפיות, פשיוניסטיות, שבכל כמה ימים מעדכנות את העולם בחייהן המושלמים; אחת מטיילת עם בן זוגה בארצות נידחות ומתעדת את הזוגיות המלבלבת, את מאכלי הגורמה ואת האנשים המיוחדים והנפלאים שנמצאים בכל פקקטה חור בעולם, אחת חיה בחווה פסטורלית באוסטרליה ונדמה כי לא חוותה קלקול קיבה מימיה, ואחד מסתובב בניו-יורק ומתעד אנשים מבוגרים ואופנתיים (הבלוג הכי מדליק בעולם).

כל רצוני היה לפצוח בחיים וירטואליים מושלמים, החיים שתמיד חלמתי עליהם. ואולי, יום אחד, מישהו יעקוב אחר הבלוג שלי וידמיין שגם לי יש חיים מופלאים.
עשיתי חשבון פשוט: אני אוכלת לפעמים בחוץ או מטעמים שמישהו מבשל בבית, רוכשת לא מעט פריטים ובגדים מדליקים, רואה המון סרטים, טיפה מבלה והנה – בלוג מוחץ ופוחץ שיעיף לכל אחד את התריס. בעזרתה האדיבה של שבלולית היקרה ובהשראתה, ולאחר שעיצבה לי את הלוגו המושלם, יצאתי לדרך.
מסתבר שזה לא תור הזהב שלי והחיים הם לא ממש מחזה זמר של באזבי ברקלי. הבלוג רק מעלה לי ייסורי מצפון; לא כתבתי כבר שבוע, מה יהיה? השבוע התארך לשבועיים, השבועיים לשלושה ואין אפילו שיתוף פעולה אחד או הגרלה. אני אפילו לא בודקת את מסד הנתונים – כמה הקלקות וכמה מנויים. האם אני בורחת (שוב) ממחויבות? למה אני לא לוקחת אחריות כלפי הקוראים שלי? שיט! סלחו לי אם הפוסט הזה לא גלמוריסטי או הומוריסטי.
העיקר שיש פוסט.

מכירים את הבלוג האיום הזה? אני משוגעת על הרעיונות שלו. בעיקר על המסרק לכינים.  

ובפעם הבאה - מה קיבלתי ליום ההולדת ומה אני עוד רוצה לקבל?

שתהיה שנה בריאה ומספקת וחג סוכות רגוע.