מחשבות על צילום

בזמן האחרון אני חושבת הרבה על המצלמה שלי והתפקיד שהיא ממלאת בחיי. לפני שנה בערך, הספר המרתק של רולאן בארת – "מחשבות על צילום" גרם לי להתעמק יותר בנושא. אני סוחבת את הקנון הדיגיטאלית הכסופה הקטנה שלי איתי לכל מקום. היא נותנת לי תחושת ביטחון ולעיתים הופכת למכונה להנצחת רגעים חשובים.

אבל התיעוד מעלה אצלי רגשות מעורבים. הרגע הזה שהוקפא בשניה אחת, שעבר ולא יחזור לעולם, מופשר ומעלה שוב רגשות, מחשבות ונבירה. לעיתים עצב גדול. היו לא מעט תצלומים שנחו אצלי בהקפאה הרבה זמן וכשהפשרתי אותם החלטתי להשמידם בשל הצטברות מים וריחות לא נעימים. מצד שני, אני יכולה להתבונן שעות וימים בתצלומים ותיעוד של אחרים. אני מאוהבת בסרטי חתונה (אני בערך היחידה...), בתצלומים של אירועים משפחתיים ובכלל, בכל תצלום תיעודי. אני נהנית לפעמים להיות על תקן ה"צלם". הצלם לא צריך להתערבב עם הקהל. הוא יכול לדלג על הסמול טוקס ולהתנתק, לצמצם את כל כישוריו החברתיים לקשר אחד משמעותי עם המצלמה. הציפיות הן רק מהתיעוד. ורצוי שייצא יפה מן המציאות.

פאוזה מכל הכבדות הזאת בשישי על הבוקר לכמה רגעי צילום שלי:

טלי בהריון שני ומקסים כמו הראשון

מיקי, בעלה של חברתי דנה והניו בורן עילי

עילי

פסטה פוטנסקה שדנה הכינה

כבר ציינתי שאני משוגעת על שקשוקות? במיוחד על אלו שאיתי מכין

הסלון של דנה ומיקי בבית ברשפון

מסחטת מיץ חיננית של דנה ומיקי

המצלמה גם גורמת לאנשים לעבוד כשהם בחופש. רוצה להתבטל סתם? לא, לא, לא! פולנים אמיתיים לא יושבים רגל על רגל ומתבוננים בזבוב. יש לנצל ולייעל כל דקה פנויה. איך נזכור שלפני 15 שנה בלסנו עד אין קץ בבופה של בית המלון באילת? איך נתעודד בימים בהם השגרה מאיימת לכלות כל טיפת אנרגיה שנותרה מיום שבת ההוא שגלשנו על שקית ניילון בחרמון? מישהו חייב לעשות את העבודה ולדאוג לצלם, להפיץ אחר כך בדוא"ל את התצלומים ולקבל תגובות: "אוי! תמחקי! אני נראית זוועה", "איך הגעתי למימדים האלו?!", "מה קרה לצוואר שלי"?, "מתי יענקל'ה הספיק להקריח?", "איך נושנוש גדל", "איזה חתול מהמם"... כמעט אף אחד לא מודה שהוא נראה זוהר ומהמם.

תצלומים וצלמים שאני אוהבת
יש למה לחכות

אני ממתינה בקוצר סופה לסרט על צלם האופנה המתוק וממציא אופנת הרחוב ביל קנינגהם, שבעצם יש כאלו שהתלבשו רק בשבילו. בא לי לקפוץ לניו יורק ב-16 במרץ...

מה נותן לי השראה

עדיין, הבלוג המעולה של סקוט שומן ושל בת הזוג שלו. הדי סלימאן.

מה אני הכי אוהבת

ה-בלוג שתמיד חלמתי שיהיה שלי ואולי אני צריכה לעבור לגור שוב במנהטן בשביל להשיג כאלו תצלומים. קנאה ותענוג מתערבבים ביחד.

שיהיה סופ"ש תענוגות,